
פחית קולה פשוטה יכולה לספר את אחד הסיפורים המדהימים ביותר של הצמיחה האנושית בעשורים האחרונים.
מדובר במוצר יומיומי ורגיל למדי עבור כולנו, אבל רובנו כמעט עיוורים לחלוטין לשינויים המדהימים שפחיות עברו לאורך השנים.
טכנולוגיית ייצור הפחיות השתכללה והשתפרה לאורך השנים.
עובי הפחית קטן והלך על ידי חיזוק מזערי של ראשה ותחתיתה;
כמות האלומיניום בכל פחית ירדה עוד ועוד, עד שכיום עוביה הדופן של פחית שתייה הוא כעובי שערה אנושית בלבד; וממשקל של 80 גרם לפחית ריקה לפני כשישים שנה, עברנו לפחיות במשקל של כ-13 גרם בלבד כיום.
הפחית היא רק דוגמה אחת.
כמעט כל המוצרים מסביבנו, מבניינים ומכוניות ועד כבלי תקשורת, שוקלים הרבה פחות כיום ומיוצרים עם הרבה פחות חומרים פיזיים מבעבר. מוצרים אחרים נעלמו כליל.
תקליטי ויניל, למשל, הוחלפו בקלטות טייפ, שהוחלפו בדיסקים, שלבסוף נעלמו לטובת קבצים באינטרנט.
נסו רק לדמיין לעצמכם מה צריך להיות השטח אחסון בבית של כל אחד מאיתנו בשביל אוסף תקליטי ויניל, שיכלול את כל ספריית המוזיקה של ספוטיפי.
הסמארטפון בכיס של כל אחד מאיתנו גם הוא החליף עשרות מוצרים שונים, כמו מחשב, מצלמה, משחקי קופסה, מחשבון, שעון, מכשיר הקלטה ועוד.
העולם המפותח משתמש בפחות חומרים מבעבר ובאופן ניכר. מדובר בתהליך מפליא. הכלכלה צומחת, מספר האנשים גדל, תרבות הצריכה בשיאה וכל אחד מאיתנו נהנה מעושר פיזי גדול מבכל תקופה היסטורית אחרת. אבל אנחנו עושים את זה עם פחות מולקולות מבעבר.
ב-1972, לא כל כך מזמן, קבוצת חוקרים בינלאומית הוציאה דו"ח בשם The Limits to Growth.
הדו"ח הזהיר מהתוצאות הרות האסון והבלתי נמנעות של הצמיחה האנושית. עד סוף המאה ה-20, העריכו החוקרים, האנושות תגיע לנקודת השיא, כלומר הנקודה שבה הביקוש לחומרים יעלה על ההיצע.
הדו"ח הזהיר מכך שלא יהיו די שטחים לחקלאות בשביל להאכיל את אוכלוסיית העולם, ולא יהיו די מתכות ומינרלים לספק את הצרכים התעשייתיים.
העשור שלאחר מכן היה בסימן הגל השני של התנועה הסביבתנית, ששיכנעה את העולם שהקץ הוא בלתי נמנע אם האנושות לא תשנה את דרכיה. פיצוץ אוכלוסין היה למשך עשורים לאחר מכן הסכנה הגדולה ביותר.
חלק ממדינות העולם, בעיקר המתפתחות, בחרו במדיניות מזעזעת בשביל להתמודד עם הסכנה של פיצוץ אוכלוסין. בהודו, למשל, הכריזה הנשיאה אינדירה גאנדי מצב חירום לאומי ב-1975.
במסגרת מצב החירום הפעילה הממשלה תוכנית של עיקורים בכפייה, במסגרתה מעל 10 מיליון בני אדם עברו עיקורים. בסין הוכרזה מדיניות "הילד האחד" בסוף שנות ה-70, שאסרה דה פקטו על משפחות להוליד יותר מילד אחד בלבד. בעקבות התוכנית נוצרה תופעת "הנשים הנעלמות" של סין. משפחות סיניות העדיפו תינוקות זכרים, וכתוצאה עשרות מיליוני עוברים ממין נקבה הופלו ועשרות מיליוני תינוקות הומתו סמוך ללידה.
אבל פיצוץ האוכלוסין מעולם לא אירע בסופו של דבר.
בניגוד לתחזיות האפוקליפטיות, לא רק שלא נגמר השטח לייצור מזון, תופעת הרעב העולמי רק פחתה והלכה. למעשה, התחזיות מדברות על כך שבשנים הקרובות נגיע רשמית למצב שבו מיוצר מספיק מזון בשביל להאכיל את כל אוכלוסיית העולם. גם חומרי הגלם לתעשייה לא אזלו - דווקא התהליך ההפוך התרחש.
אוכלוסיית ארה"ב, למשל, גדלה בכ-55 מיליון איש בין 1977 ל-2001, אך כמות החומרים שבהם נעשה שימוש שם דווקא פחתה. להפחתת השימוש בחומר יש משמעויות מרחיקות לכת לגבי הסביבה.
האנושות מנצלת פחות שטחים פתוחים, כורה פחות מחצבים וצורכת פחות אנרגיה בשביל להמשיך לשגשג.
פחית הקולה שלנו, למשל, שהשילה כ-67 גרם ממשקלה?
כל גרם אחד כזה שווה ערך כיום לכ-200 אלף טונות של אלומיניום מדי שנה. המשמעויות למאמצי שימור כדור הארץ ומאבק בהתחממות גלובלית הן מדהימות. אבל השינויים האלו לא התרחשו מטוב לבם של חקלאים ותעשיינים שרק רצו לשמר את הסביבה. הם התרחשו כי לחסוך 200 אלף טונות של אלומיניום מדי שנה שווה הרבה כסף. וכשיש רווח אפשרי, החדשנות האנושית פורחת.
אפשר להתלונן על פוליטיקאים שמספרים מעשיות על צמיחה כלכלית בלתי נגמרת.
אבל הצמיחה הכלכלית הזו היא הכלי החזק ביותר של האנושות בהתמודדות עם אתגרי הטבע.
וויליאם נורדהאוס, חתן פרס נובל לכלכלה ל-2018 בגין עבודתו פורצת הדרך בחישוב העלות הכלכלית של התחממות גלובלית, התייחס לפני כשנה בנאום להתמודדות עם התחממות גלובלית:
"לתפישתי," הוא אמר "אין בעיקרון אף אלטרנטיבה מלבד פתרון מבוסס שוק". אלו שחרדים כיום לגורל כדור הארץ, צריכים דווקא לחפש את הפתרונות בשוק החופשי.
ואנחנו אומרים, רק תחשבו מה ניתן לעשות לטובת הכדור שלנו עם עוד כמה #עסקי_עולם_חדש
*** הטקסט פורסם לראשונה כטור בבלוגיה של The-Marker Online
Comments